גמר לא נוצץ, אבל מהפכני
האמת, קשה שלא להסכים: גמר ה-NBA בין אוקלהומה סיטי ת’אנדר ל-אינדיאנה פייסרס הוא לא הגמר שדמיינו כשהעונה יצאה לדרך. לא קיבלנו את יאניס מול לברון, לא את סטף מול טייטום, לא את יוקיץ' מול אמביד. אבל אם עוצרים רגע ומנקים את הרעשים שמסביב – זו לא רק סדרה עם פוטנציאל להיות מעולה מבחינה מקצועית, אלא אולי גם רגע של תפנית עבור הליגה כולה.
מה שמשותף לשתי הקבוצות האלו יותר מהכול זה שהן נבנו מהיסוד. לא דרך טריידים בומבסטיים או החתמות של סופרסטארים בשוק החופשי, אלא בזכות סקאוטינג מדויק, פיתוח שחקנים עקבי וסבלנות של הנהלה וקהל. אוקלהומה סיטי היא אולי הדוגמה הכי מובהקת כיום ליכולת של מועדון לזהות כישרונות צעירים, להאמין בהם ולבנות תרבות מנצחת. שיי גילג’ס אלכסנדר, ג’יילן וויליאמס, צ’ט הולמגרן – שלד צעיר, ורסטילי ומוכשר בטירוף, שאיכשהו הפך תוך שלוש שנים מקבוצה בתחתית לתופעה שדורסת את המערב. מהעבר השני, אינדיאנה – קבוצה שבעשור האחרון הייתה תקועה בלימבו הנצחי של “בין לבין” – מצאה סוף סוף את הפנים שלה בדמותו של טייריס האליברטון, שמאז הטרייד מסקרמנטו לא מפסיק להתפתח למוביל כדור חכם, נדיב ובעיקר מרתק לצפייה.
שני הכוכבים של הסדרה הזו, שיי והאליברטון, הם גם שני סיפורים אישיים של שחקנים שלא נולדו עם הטיקט של “פרנצ’ייז פלייר” מהיום הראשון. גילג’ס-אלכסנדר נבחר במקום ה-11 בדראפט 2018, שוחרר על ידי הקליפרס כחלק מטרייד על פול ג’ורג’, ולאט אבל בטוח התגבש לאחד משחקני הקלאץ’ הטובים בליגה. האליברטון נבחר במקום ה-12 ב-2020, וכשסקרמנטו שלחה אותו לאינדיאנה, היו מי שראו בזה “כניעה” של הפייסרס לבינוניות. היום, הוא לא רק סופרסטאר – הוא הפנים של מועדון שלם, עם סגנון מסירה כמעט רטרואי, שקצת מזכיר את ג’ייסון קיד בשיאו.
מבחינה מקצועית, שתי הקבוצות מציגות סגנון שונה אבל מרענן: אינדיאנה – הקבוצה שרצה הכי מהר בפלייאוף. התקפה מתפרצת, זריקות מוקדמות, תנועה בלתי פוסקת. לא מנסה לדרוס אלא פשוט לשגע את היריבה. לא פלא שזו הקבוצה שקלעה הכי הרבה נקודות למשחק בעונה שעברה(123.3) הנתון ה-6 בטיבו בכל הזמנים והכי גבוה מאז תחילת שנות ה-80. אוקלהומה – סגנון שונה לגמרי. הגנה עיקשת, משמעת טקטית, ניהול משחק מתוחכם. לא יוצאים למירוץ, אלא כופים קצב משלהם ויודעים להרוג משחקים בחוכמה. הקונפליקט הזה – בין הספיד-בול של אינדי למינימליזם הקטלני של OKC – מבטיח סדרה עשירה בניואנסים, מבלי הצורך להתבסס על סופרסטאר נוצץ או היריבות של שנים.
האם זה “רע” לליגה?
בואו נודה על האמת, סדרת גמר בין אוקלהומה סיטי לאינדיאנה היא לא הסדרה הכי סקסית שהיינו יכולים לקבל בלשון המעטה, מדובר בשתי קבוצות מהשווקים הקטנים ביותר ב-NBA(אינדיאנה מדורגת במקום ה-22 בליגה בעוד שאוקלהומה סיטי מדורגת במקום ה-26), עם כוכבים סופר יעילים אבל פחות נוצצים ובלי היסטוריה של יריבות מינימאלית.
קחו לדוגמה את רשימת המשחקים שלנו העונה. היינו ב-28 משחקים בסך הכל ב-6 טיולים, לא ראינו את הפייסרס אפילו פעם אחת. את הת'אנדר ראינו רק בגמר גביע ה-NBA בלאס וגאס. עכשיו שתבינו, כשאנחנו מרכיבים את לו"ז המשחקים בטיול, העדיפות העליונה אצלנו היא לצפות בקבוצות הכי טובות, במשחקים הכי אטרקטיביים עם הכוכבים הכי גדולים. אוקלהומה ואינדיאנה לא היו ברשימה הזאת. הן פשוט לא מושכות קהל.
האם זה הולך להשתנות באופן דרמטי? כנראה שלא. גם זכייה ראשונה באליפות של אחת מהקבוצות(*אוקלהומה סיטי זכתה פעם אחת כשהפרנצ'ייז עוד היה בסיאטל) לא תשפיע על מדד הפופולריות של קבוצות ושחקנים בליגה הזאת. האם זה ישפיע על נתוני הרייטינג של הגמר? חד משמעית כן, גודל השווקים מדבר בעד עצמו. האם זה הולך לפגוע באיכות הכדורסל בגמר? ממש לא, בדיוק ההיפך.
בכל שנה בחג המולד הליגה משבצת 10 קבוצות ב-5 משחקים. אוקלהומה סיטי ואינדיאנה לא שיחקו באותו יום למרות שהת'אנדר רשמו את המאזן הטוב ביותר בליגה בעונה שעברה והפייסרס הגיעו לגמר המזרח. כבר 20 שנה אגב, שאינדיאנה לא משחקת במשבצת היוקרתית של משחקי הכריסמס. מה שכן, באופן סמלי עכשיו כשמסתכלים עז זה בדיעבד, הן נפגשו יום לאחר מכן, ב-26/12 וסיפקו משחק בלתי נשכח. שיי גילג'ס אלכסנדר רשם שיא קריירה של 45 נק' והחזיר את הקבוצה שלו ממינוס 16 לניצחון 114-120 כולל שלשת קלאץ' בדקה האחרונה שסגרה עניין.
בפעם הראשונה מאז 2007 אנחנו מקבלים גמר בין שתי קבוצות שאף אחת מהן לא שיחקה בחג המולד באותה העונה. יחד עם זאת צריך לציין שב-2006 נערך רק משחק אחד בכריסמס, בין הלייקרס למיאמי. רשת ABC ששידרה את המשחקים התעקשה במשך שלוש שנים רצופות לקבל את היריבים המרים, קובי בראיינט במדי הלייקרס מול שאקיל אוניל במדי ההיט וצמצמה את מספר המשחקים ששידרה כדי שכל הפוקוס ילך על משחק אחד. זה רק מחזק את העובדה שאנחנו צופים כאן באירוע נדיר.
שורה תחתונה, סביר להניח שנתוני הרייטינג ירדו. אבל השאלה החשובה יותר היא לא “כמה אנשים יראו?”, אלא “איזה סיפור הסדרה הזו מספרת על ה-NBA?”. והתשובה היא: סיפור על תקווה. על אפשרות לבנות נכון. על קבוצות שלא מוותרות גם כשהן בשוק קטן או בלי מסורת מפוארת. על ליגה שבה לא רק הכסף והתהילה קובעים, אלא גם העין, הסבלנות והיכולת לשלב בין פילוסופיה לכישרון. זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של ה-NBA שנקבל 7 אלופות שונות רצופות: טורונטו ב-2019, הלייקרס ב-2020, מילווקי ב-2021, גולדן סטייט ב-2022, דנבר ב-2023, בוסטון ב-2024 ומי שלא תזכה מבין אוקלהומה ואינדיאנה ב-2025. המכנה המשותף לרוב האלופות ברצף הזה: בנייה נכונה דרך הדראפט. פרט לטורונטו והלייקרס שהעבירו בטרייד את קוואי לנארד ולברון ג'יימס יחד עם אנת'וני דייויס, כל הקבוצות כאן בחרו את הכוכב שלהן בדראפט. יאניס, סטף, יוקיץ', טייטום ובראון. ואמנם שני הכוכבים של סדרת הגמר הקרובה לא נבחרו בדראפט על ידי הקבוצות שלהן אבל עברו בטרייד הרבה הרבה לפני שנחשבו לכוכבים בקנה מידה כזה, ואם מסתכלים על שאר הסגל, רובו נבנה דרך הדראפט. אם זה צ'ט ו-וויליאמס של אוקלהומה או טרנר, נמבהארד ובנדיקט מת'ורין של אינדיאנה.
הפעם האחרונה שבה אינדיאנה הגיעה לגמר הייתה ב-2000, עם רג’י מילר האגדי. הפייסרס הפסידו ללייקרס של קובי ושאק. אוקלהומה סיטי עצמה מעולם לא זכתה באליפות. כאמור, התואר היחיד של הפרנצ’ייז הגיע ב-1979 כשהיו סיאטל סופרסוניקס. מאז, OKC עברה לא מעט שינויים: עידן דוראנט-ווסטברוק-הארדן, קריסות מול גולדן סטייט, עזיבת דוראנט, בנייה מחדש – והנה הם כאן, עם צוות חדש לגמרי, שמוכיח שלפעמים צריך לפרק כדי לבנות באמת. מבחינה מקצועית, ייתכן שזה יהיה גמר חד צדדי – תלוי בכמה ההגנה של אוקלהומה תצליח לבלום את הקצב של אינדיאנה, ובכמה האליברטון מסוגל לסחוב פיזית סדרה מלאה. אבל אם נלך לפי ההיסטוריה של הקבוצות העונה – הולך להיות מאוד מעניין.
תגובות