סדרת הגמר – משחק שלישי

5 הערות – משחק מספר 3

מאזולה- קודם כל הוא אוהב אותנו והיה מהראשונים להתייצב לטובתה של ישראל אחרי ה-7 באוקטובר אז רק על זה אני בעדו מתחילת העונה. מעבר לזה האיש קיבל כל כך הרבה ביקורות למרות שנכנס לתפקיד במפתיע שנייה לפני תחילת העונה שעברה כשהיה בסך הכל בן 34. אמרו שהוא לא לוקח טיימאאוטים בזמן, לא עושה התאמות ובאופן כללי שהוא בן אדם קצת מוזר. אז אמרו. ככה זה בעולם התקשורת והרשתות, מחפשים בעיקר את השלילי. אין ימי חסד. אין מקום לכישלונות. הכל שחור או לבן. עוד כמה ימים הנראטיב הזה ישתנה כי רק הצלחה אמיתית מביאה הערכה וכבוד. בוסטון קבוצה מדהימה אבל צריך להתחיל לדבר על זה שיש לה גם מאמן מדהים. מאזולה נכנס עם תוכנית משחק ברורה לסדרה הזאת בצד ההתקפי – לתקוף את לוקה כל הזמן, ובצד ההגנתי לא לתקוף את לוקה כל הזמן. מעבר לזה אנחנו מקבלים ציטוטים אדירים שלו מהשחקנים במהלך הסדרה. כשהם נשאלו מה הציטוט האהוב עליהם של מאזולה דריק ווייט אמר שהוא בירך אותו במהלך העונה על כך שנבחר למאמן החודש ומאזולה ענה לו: לאף אחד לא אכפת. סם האוזר סיפר על הגיג אחר של המאמן שלו: "אין עבירות במלחמה – זה או שאתנ חי או אתה מת". בקיצור, יש פה אישיות מיוחדת ומוח כדורסל מבריק משולבים באיש עם מוסר עבודה ברמות הגבוהות ביותר. בראד סטיבנס גאון

לוקה- לצאת ב-6 עבירות בפעם הראשונה בקריירה בפלייאוף 4:12 דקות לסיום זה חוסר אחריות משווע. איך הוא בכלל עושה 6 יעברות אם הוא לא מנסה אפילו לשמור. קבלו נתון אפרופו לתקוף את לוקה בהתקפה: הסלטיקס עברו את דונצ'יץ' בחדירות לסל ב-67.7% מהמקרים שבהם תקפו אותו בסדרה עד עכשיו. זה הנתון הנמוך ביותר לשומר בסדרת פלייאוף ב-10 השנים האחרונות(במינימום של 10 ניסיונות חדירה על השחקן למשחק). זה מעליב. הוא אפילו לא מנסה. ועם כל הכבוד לכל התירוצים של הפציעות שלו, הוא עדיין מעל למשקל הרצוי, עדיין עם עבודת רגליים איטית מידי, עדיין זה סדרת גמר אז תרים ת'רמה ותתעלה לגודל המעמד. והבעיה הכי גדולה היא שהוא פוגע בהגנה של הקבוצה שלו אפילו כשהוא בהתקפה. במשחק ה-3, בדקה האחרונה של הרבע הראשון לוקה זרק שלשה שלא נכנסה, עשה הצגה ונפל על הרצפה למרות שאף אחד לא נגע בו, מיד אחרי הסלטיקס ניצלון יתרון מספרי לשלשה של האוזר. התקפה אחרי, שוב לוקה מחטיא שלשת סטפ בק ומתפתל על הרצפה כמו דג שיצא מהמים, בצד השני טייטם מקבל מסירה על מגרש שלם מוויט וסוגר את הרבע בדאנק ובמינוס נקודה. זה בלתי נסלח, בעיקר משחקן כמו לוקה דונצ'יץ' שמגיל 16 מראה לנו כמה הוא ווינר וגדול מהמשחק לפרקים. ממנו אתה מצפה להופעה אחרת גם אם זאת סדרת הגמר הראשונה שלו. מצד שני, לברון הפסיד בסוויפ בגמר הראשון, הפסיד גם בשני ודי נחנק בסדרה. כל שחקן גדול הפסיד לפני שהוא ניצח(חוץ ממג'יק ודוויין ווייד) מותר גם לדונצ'יץ' להתנהג כמו הגבר הצעיר בן ה-25 שהוא וללמוד מהטעויות שלו. הציפיות ממנו אמנם כבר גבוהות מאוד בעונה ה-6 שלו בליגה אבל הן עוד יתממשו. לא העונה אבל לא חושב שלמישהו יש ספק שדונצ'יץ' עוד יהיה אלוף בליגה הזאת

בראון- משחק שאמור לסגור את תואר ה-אם וי פי. קחו את שתי האליפויות של גולדן סטייט עם דוראנט מול קליבלנד. שתי סדרות רצופות של 5 ו-4 משחקים, בשתיהן דוראנט ניצח את משחק מספר 3 בחוץ בהופעה גדולה עם סלי קלאץ' וזה מה שהכריע את הכף לגבי בחירת השחקן המצטיין של הגמר. זה לא רק 30 נק' עם 8 ריב' ו-8 אסיסטים(שיא קריירה בפלייאוף) זה גם הסל הגדול שלו במצב של 98-100 לבוסטון דקה לסיום. זריקה שעשתה 4 הפרש וממנה דאלאס כבר לא חזרה. בעונה שעברה בגמר המזרח בראון קלע 6 מ-43 מחוץ לקשת. גם בסדרה הזאת הוא לא מצטיין בזריקות לשלוש עם 5 מ-20 אבל האחוזים שלו ל-2 פשוט מטורפים. 22 מ-29, מעל ל-75%, קבלת החלטות מושלמת. בגרות. מנהיגות. בדיעבד בראון נשדד על זה שלא נבחר לאף אחת מחמישיות העונה. לפיניקס יש שני נציגים, ללייקרס יש שני נציגים, איך יכול להיות שלקבוצה הכי טובה בליגה בפער עצום אין שני נציגים. אבל גם במקרה הזה לא צריך לדאוג לבראון, עוד רגע הוא אלוף עם תואר אישי יוקרתי של אם וי פי בגמר. מרגיש לי שיהיה לו קיץ שמח

היסטוריה- בוסטון קרובה לתואר ה-18 שלה שיפריד אותה מהלייקרס וישאיר אותה בודדה בפסגה והיא עושה את זה בריצה היסטורית. פעם ראשונה שהיא רושמת רצף של 10 ניצחונות בפלייאוף. אם תסיים את הסדרה הזאת בסוויפ היא תהפוך לקבוצה השנייה בהיסטוריה שסוגרת פלייאוף במאזן 0-8 במשחקי חוץ יחד עם הלייקרס של 2001 והיא תרשום את המאזן השני הכי טוב בפלייאוף(מאז שהסיבוב הראשון שונה לטוב מ-7 משחקים ב-2003) אחרי גולדן סטייט של 2017 שעשתה 1-16. בקיצור, זאת חתיכת קבוצה עם הרייטינג ההתקפי הטוב בהיסטוריה במהלך העונה הסדירה, עם הגנה טופ 3 בליגה. עם 5 כוכבים כולל דריק ווייט. כולם מנוסים, כולם שומרים, כולם מחויבים. יש כל מיני אנשים שמקטינים את הפלייאוף הזה של הסלטיקס בטענה שהם קיבלו את מיאמי בלי באטלר ורוזייר ואז גם הירו נפצע והם קיבלו את קליבלנד בלי אלן ואז גם מיטשל ולברט נפצעו ושהם קיבלו את אינדיאנה בלי הליברטון שנפצע במשחק השני בסדרה, שלוקה משחק פצוע ובגדול שיש להם הרבה הרבה מזל. קודם כל זה לא מעניין אף אחד כי בשורה התחתונה הם בדרך להיות אלופים וזה הדבר היחיד שאנשים באמת יזכרו מהעונה הזאת ודבר שני, צריך לזכור שפורזינגיס לא שיחק באמת בפלייאוף ואפילו בגמר פספס את המשחק הכי חשוב בסדרה. גם בוסטון סבלה מפציעות ועדיין הפגינה עליונות מרשימה. זאת אלופה(בדרך) מפוארת.

שחקני משנה- קיירי אירווינג הגיע לגמר בשעה טובה ורשם משחק מצוין של 35 נק' אבל חוצמזה שוב נו-שואו של כל השאר. לייבלי היה קצת יותר דומיננטי בהתקפה עם 11 נק' אבל עד שבוסטון עלתה ליתרון 70-91 לא ראינו כלום מאף שחקן רוטציה של המאבריקס. ואז התחילה הריצה ופתאום הכדורסל של דאלאס שטף. איך זה קרה? פי ג'יי וושינגטון קלע 2 שלשות וג'וש גרין קלע שלשה אחת ופתאום המגרש נפתח והחדירות של קיירי לסל הפכו ליותר קלות. הנעלם הכי גדול במשוואה הוא דריק ג'ונס ג'וניור, במשחק השני הוא עוד קלע 11 נק' ושיחק 32 דקות אבל במשחק השלישי הוא חצי נמחק מהרוטציה עם 2 נק' ב-16 דקות בודדות. ג'ונס ג'וניור היה מצוין בניצחון במשחק ה-6 נגד אוקלהומה סיטי עם 22 נק' וסלי קלאץ', במשחק הראשון נגד הקליפרס הוא שיחק רק 18 דקות והמאבריקס חטפו בראש. מהמשחק השני של הפלייאוף הוא לא ירד מ-27 דקות עד למשחק ה-3 בגמר. כשהוא טוב דאלאס טובה ממש וג'ייסון קיד חייב למצוא דרך לשתף אותו יותר בצד ההתקפי. תוסיפו גם את טים הארדווי ג'וניור שלא קלע נקודה מאז ה-18 במאי(שיחק ב-4 משחקים מאז). שחקן שמקבל 18 מיליון דולר לעונה. הוא הה אמור להיות הצלע השלישית. שורה תחתונה, הכוכבים אמורים לאזן אחד את השני, שחקני הרוטציה אמורים לעשות את ההבדל ואלה של דאלאס פשוט לא הגיעו לסדרה הזאת