סדרת הגמר – 10 הערות
1..בראון- האם וי פי של הגמר עם הממוצע הנקודות ה-4 הכי נמוך ב-40 שנים האחרונות(20.8). איגודלה סיים עם 16.3 ב-2015, קוואי עם 17.8 ב-2014, טים דאנקן עם 20.6 ב-2005. יש מכנה משותף ברור בין כל הארבעה. כולם שומרים מעולים. בראון לקח על עצמו את המשימה ההגנתית הכי קשה בגמר, לנסות לעצור את לוקה דונצ'יץ'. בגדול הצליח לו בענק. האם וי פי הטרי שמר על לוקה למשך 154.4 פוזשנים בזמן מצטבר של 32:04 דק'. בזמן הזה דונצ'יץ' קלע 21 נק' ב-9 מ-22 מהשדה כולל 2 מ-8 לשלוש ואיבד 5 כדורים. דאלאס קלע 131 נק' בסך הכל בדקות הנ"ל ששוות רייטינג התקפי של 84.8 למאבריקס. זה רע. רע מאוד. לצורך השוואה הרייטינג ההתקפי הכי חלש בפלייאוף היה של ניו אורלינס עם 94.9. כל שאר הקבוצות סיימו עם רייטינג גבוה מ-101. אגב, זה היה המצ' אפ עם הכי הרבה דקות של שחקן בוסטון בכל הפלייאוף. בקיצור, ג'יילן בראון נתן הצגה בהגנה וגם הראה מחויבות ומנהיגות. יש לו כבר 74 ניצחונות פלייאוף בקריירה, זה יותר ממה שהשיגו 8 קבוצות שונות בכל ההיסטוריה שלהן. האיש נכנס לרשימה מצומצמת של 35 שחקנים שונים שזכו בתואר ה-אם וי פי של הגמר, חרט את שמו בדפי ההיסטוריה של המועדון הכי מפואר ב-NBA ועשה את זה בקלאס ובשקט האופייני שלו. תנו כבוד לג'יילן בראון.
2. טייטום- באותה מידה שבראון זכה גם טייטום היה יכול לזכות באם וי פי של הגמר. הוביל את בוסטון בנקודות, ריבאונדים ואסיסטים בסדרה(22.8, 7.8, 7.2) ושמר מצוין בעצמו על לוקה בחילופים. במשחק ה-5 טייטום רשם שורה של 31 נק', 11 אסיסיטים ו-8 ריב' אבל מה שהכריע את הכף היה כנראה משחק מספר 3 שגם בו טייטום היה מצוין אבל בראון קלע את הסל הכי חשוב שעצר סופית את הקאמבק של דאלאס. אחרי הזכייה ג'ייסון טייטום התחיל במופע חיקויים של חגיגות עבר. זה התחיל עם חיקוי של גארנט ממש באותה נקודת זמן של ראיון מיד לאחר הזכייה בתואר, המשיך עם העתקה של המילים של סטף אחרי הזכייה שלו ב-2022 כשצעק: "מה הם יגידו עכשיו?" ונגמר כשציטט מילה במילה את קנייה ווסט אחרי שהוא זכה בגראמי ב-2005. שורה תחתונה, לא ראינו ממנו אישיות מקורית אבל למי אכפת כי בכדורסל ג'ייסון טייטום שחקן מקורי, מיוחד, ורסטילי ואצילי. שנים מפקפים ביכולת של טייטום ובראון להביא אליפות יחד, זה נגמר. עכשיו הדיונים יתרכזו במי השחקן הטוב יותר מביניהם. חוסך לכם. זה ג'ייסון טייטום. ותהיו בטוחים באלף אחוז שעוד יהיה לו אם וי פי של סדרת הגמר. אגב, את אמא של דיוס, בנו, אנחנו אף פעם לא רואים אבל אחרי הזכייה באליפות נחשפנו לזה שהחברה שלא ידענו עליה עד עכשיו של טייטום היא הזמרת אלה מאי והיא בהריון אז דוס הולך להיות אח גדול בקרוב. שיהיה בשעה טובה.
3. מאזולה- הוא רק בן 35 ונכנס לתפקיד המאמן בכלל בטעות וחטף אינסוף ביקורות בשנתיים האחרונות אבל ג'ו מאזולה הוא חתיכת טופ דוג. מפה לשם הוא הפך למאמן הכי צעיר ב-55 שנים האחרונות שלוקח אליפות, עשה בית ספר לג'ייסון קיד במהלך סדרת הגמר, והפגין אישיות ייחודית בלשון המעטה שהפכה אותו לדמות מרתקת לצפייה. השחקנים שלו קראו לו מוזר, משוגע ופסיכי במהלך הפלייאוף הזה רק שהכל נאמר בכבוד עצום והערכה בלתי פוסקת. דריק ווייט סיפר שהוא בירך את מאזולה אחרי שזכה בתואר מאמן החודש ומאזולה ענה: "לאף אחד לא אכפת". במצעד האליפות של הסלטיקס ווייט הסתובב עם חולצה שחורה שכתוב עליה שתי מילים: NOBODY CARES. התשובות של מאזולה במסיבות העיתונאים שחלקן באמת היו מוזרות הוכיחו שהאיש בפוקוס מוחלט, לפחות על מה שמתחולל בראשו. אין אצלו חארטות, אין אצלו חפירות, עונה ישר ולעניין ותוקף כל נושא בצורה אנליטית מקיפה. זאק לואו שאל אותו בפודקאס אחרי האליפות איך הוא היה שודד בנק ומאזולה נתן תשובה מפורטת ורצינית על מה יהיה התפקיד שלו בביצוע כזה. כל מאמן אחר היה עונה עם בדיחה. מאזולה הוא לא כל מאמן אחר. הוא באמת פסיכי אבל בקטע טוב. בקטע שמנצח. בקטע שהוא אמר כבר שלקראת סוף המשחק ה-5 הדבר היחיד שהיה בראש לו זה איך זוכים שוב בעונה הבאה. יש לבוסטון קבוצה גדולה ומסתמן שיש לה גם מאמן ענק. בראד סטיבנס צריך להגיד תודה לאימה יודוקה ותודה ליוטה שראיינה את מאזולה אבל בחרה את וויל הארדי(שהיה עוזר בבוסטון יחד איתו) לתפקיד. הסלטיקס קיבלו מאמן שהניסיון היחיד שלו לפני היה קבוצת קולג' בדיוויז'ן 2 והרוויחו דמות מפוארת מקומית לעוד הרבה הרבה מאוד שנים.
4. לוקה- היה שלב שדיברו על אפשרות שלוקה יזכה באם וי פי של הגמר למרות שהקבוצה שלו הפסידה. דבר שקרה רק פעם אחת בהיסטוריה עם ג'רי ווסט עליו השלום ב-69. זה היה שיח קצר מאוד שירד מהפרק די מהר. אם לברון לא קיבל את זה ב-2015 אז לדונצ'יץ' לא הגיע אפילו אזכור. הגנה קטסטרופלית על הגבול המביכה ובכיינות בלתי פוסקת מלווה בפלופים שפגעו בקבוצה שלו שוב ושוב ושוב. ועדיין צריך להגיד, הוא היה פצוע. אם לוקה היה משקיע בהגנה כנראה שזה היה עולה לו בפציעה רצינית יותר שהייתה מונעת ממנו לשחק ובלעדיו לדאלאס בכלל אין מה למכור. לגבי הבכיינות הוא ילמד מזה, הוא שינה טון במשחק ה-4 בסדרה אבל זה כבר היה מאוחר מידי. לוקה דונצ'יץ' הוא שחקן כדורסל ענק, סביר להניח שיהיו לו עוד כמה הזדמנויות לזכות באליפות, אתם יודעים מה, בטוח שהוא עוד יזכה באליפות. זה לוקה, יש לו בייגלה מעל לראש. הסדרה הזאת הייתה שכר לימוד עבורו. הוא יחזור חזק יותר וטוב יותר. הוא כמו ת'ור בצורה מסוימת. יש להם גם את אותה כרס כמו שהייתה לת'ור בסרט AVENGERS ENDGAME. משהו לעבוד עליו. זה ישפר את ההגנה בודאות.
5. קיירי- איזה אכזבה. ממוצע של 14.3 נק' ב-3 המשחקים בטי די גארדן ב-33% מהשדה ורק 3 מ-17 לשלוש. זה היה ברור שבלעדיו אין לדאלאס בט למשחק החמישי. 0 מ-2 ברבע הראשון. עוד נו שואו. סוף סיפור. ונכון שהולידיי שמר עליו מצוין אבל זה עדיין לא תירוץ. בטח לא לשחקן שכולם מגדירים ככישרון הכי גדול אי פעם שנגע בכדור. בהימורים של אנשי אי אס פי אן ועוד עיתונאים לפני הסדרה היו לא מעט שהגדירו אותו בתור ההבדל בין הקבוצות והסיבה שדאלאס תיקח אליפות. דיברו על הקו האחורי הכי מוכשר ששיחק אי פעם ביחד(גם אני, מודה. וזה עדיין נכון). החשיבו את הניסיון שלו כפקטור מכריע עם 3 הופעות בגמר וזכייה אחת. אז דיברו ואמרו והאמינו רק שאירווינג נשאר ילד בצורה מסוימת. אמנם יותר קומבה יה כזה, פוזיטיבי יחסית, חייכן מלא באנרגיות טובות אבל עדיין קצת ילד. במקום להדליק את האוהדים של בוסטון ולדבר על מה שקרה כשעבר באותו טרייד מקליבלנד לסלטיקס הוא היה צריך להתרכז בצד המקצועי כי אין ספק שכל שריקות הבוז נכנסו לו לראש. בכל זאת הוא רשם רצף של 13 הפסדים נגד הסלטיקס עד למשחק הרביעי בסדרה.
6. שלשות- בסוף זה ההבדל. בוסטון קלעה ממוצע של 14 שלשות בסדרה ב-33.8% לעומת 9.6 שלשות ב-31.6% של דאלאס. היכולת של הסלטיקס לברוח להפרשים גבוהים ולייצר ריצות משמעותיות בפרקי זמן קצרים נוצרת דרך משחק הקליעה שלהם וזה מה שהפך את הסדרה הזאת לחד צדדית. בפעם הראשונה בהיסטוריה ראינו 7 שחקנים שונים מאותה קבוצה קולעים לפחות שתי שלשות במשחק גמר, וזה קרה פעמיים בסדרה. תוסיפו את ה-HEAVE GAWD פייטון פריצ'ארד שקלע פעמיים מהחצי ואת הטירוף של האוהדים כשבוסטון קולעת כמה שלשות ברצף. זה נכנס לראש של השחקנים, דוחף אותם, מתסכל את היריבים. זה כח. זה עוצמה. זה ניצחון מוחלט.
7. מורשת- אליפות מספר 18, כולן באותה עיר. תואר ראשון אחרי 16 שנים ושני אחרי 38 שנים. בוסטון הייתה גדולה בשנות ה-60 בעיקר שם רכשה את הון האליפויות המרכזי שלה עם 10 תארים ב-11 שנים בין 59 ל-69. הקבוצה של שנות ה-80 זכתה ב-3 אליפויות. בזמן שלארי בירד שיחק בבוסטון היא תמיד הייתה בפלייאוף. אחרי שהוא פרש הגיע רצף השנים הגרוע ביותר שכלל 6 עונות בלי הופעה בפלייאוף. ואז הגיע פול פירס בדראפט של 98 והתחיל לשנות את האווירה. זה הסתיים כמובן באליפות ב-2008 יחד עם גארנט ואלן ועוד שם שלא מוזכר מספיק למרות שהיה אולי הכי מפשיע- ראג'ון רונדו, כמה שנים אחרי פירקו בבוסטון את החבילה ולא העפילו לפלייאוף של 2014, מאז הם לא פספסו הופעה. מאז שבראון בקבוצה הם הופיעו 6 פעמים בגמר מזרח ב-8 שנים. יש המשכיות, יש עקביות, יש התמדה. יש שם קבוצה שיכולה להיות שושלת עם כל הכבוד לפירס וגארנט לטייטום ובראון תהיה הזדמנות להתקרב לשמות הגדולים יותר בבוסטון ובמשחק בשנים הקרובות. אחד בן 26, השני בן 27, הם הבסיס, הם הגרעין, הם הכוכבים בשני צידי המגרש. אפשר להגיד בשלב הזה שאם הצמד הקטלני של הסלטיקס לא יזכה בעוד אליפות אחת לפחות זאת תהיה אכזבה. כגודל הציפיות אתם יודעים.
8. קבוצה- למרות הדברים שכתבתי על טייטום ובראון אין אף שחקן אחד שמביא אליפות וגם אין רק שניים. בשביל לקחת תואר בליגה הזאת אתה חייב שתהיה לך קבוצה. בוסטון הציגה את ההתקפה הכי טובה בהיסטוריה העונה מלווה בהגנה אדירה וסוויצ'אבילית. היא הייתה הכי דומיננטית בכל פרמטר. מי שמקטין את הדרך של הסלטיקס בגלל שפגשו קבוצות עם שחקנים פצועים עוד יאכל את הכובע כשהיא תיתן בראש בעונות הבאות גם לכוכבים בריאים. יש לה סגל שנשאר לעוד לפחות שלוש שנים יחד. הולידיי הוא אול אוף פיימר עתידי בודאות. הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה של הפלייאוף שרושם אחוזי קליעה של מעל ל-90% מהקו, מעל ל-50% מהשדה ומעל ל-40% לשלוש(במינימום של 125 זריקות מהשדה). עילוי בהגנה, ארסי בהתקפה, קבלת החלטות ברמה הגבוהה ביותר. אליפות שנייה, בדרך למדלית זהב אולימפית שנייה, סוג של אגדה. דריק ווייט זה השחקן רוטציה כוכב הכי טוב שראינו בטח כשהוא מתפקד בתור אופציה חמישית בגדול. הגארד החוסם הכי טוב בליגה שסיפק את המהלך המנצח של המשחק השני. קלעי אדיר עם הכי הרבה שלשות בסדרה(ממוצע של 3.4 למשחק ב-39.5%). נכס. תוסיפו את הורפורד המרגש שנתן סדרה מדויקת והפך לשחקן הראשון מהרפובליקה הדומיניקנית שזוכה באליפות. את פורזינגיס שסביר להניח שבוסטון הייתה מסתדרת בלעדיו, מצד שני אם הוא לא משחק באותו משחק ראשון ומביא איתו את החשמל המטורף הזה אולי היינו מדברים אחרת היום. האוזר היה מצוין בדקות שלו, בטח בהגנה. פריצ'ארד זה לג'נד ואפילו טילמן עשה עבודה טובה בדקות שלו. תחשבו מה יקרה אם או יותר נכון, מה יקרה ברגע שהסלטיקס יצרפו עוד שחקן או שניים טובים לרוטציה. יש פה מפלצת
9. רגש- בואו נודה על האמת. זאת לא ממש הייתה אליפות מרגשת. התמונות של טייטום עם בנו אמנם היו מיוחדות אבל מבחינת כדורסל לא קיבלנו משחק אחד שהלך לכדור אחרון. המשחק היחיד הצמוד באמת בסדרה היה המשחק השני. כל השאר הסתיימו בבלו-אאוטים(משחק 3 כבר היה ב-21 הפרש ברבע הרביעי לפני הקאמבק בכאילו של דאלאס). זאת שנה שנייה רצופה שהגמר הופך לאנטי קליימקס. לפני שנתיים קיבלנו אליפות מרגשת של גולדן סטייט וסטף, לפני שלוש שנים את יאניס ומילווקי, בכל סדרה יש איזה מהלך אחד שנזכור, שניקח איתנו. בגמר בין בוסטון לדאלס לא היה כלום. ככה זה בסדרות שקבוצה עולה ליתרון 0-3. ככה זה בסדרות שבהן קבוצה אחת מפגינה דומיננטיות מוחלטת. מצד שני, קיבלנו אלופה שונה 6 ברציפות דבר שקרה רק פעם אחת בהיסטוריה של הליגה(בין 1975 ל-1980) אם בוסטון, דנבר, גולדן סטייט, מילווקי, לייקרס וטורונטו לא יקחו אליפות בעונה הבאה נשבור שיא חדש. אולי דאלאס תשבור אותו אבל כבר עכשיו ברור מי הקבוצה הפייבוריטית לזכות בתואר ב-2025. רק נקווה שבפעם הבאה זה יהיה לה קצת יותר קשה, בשביל שנרגיש קצת גם.
10. דאלאס- למרות האכזבה מההופעה בגמר, המאבריקס התעלו מעל לציפיות. ניצחו שלוש קבוצות ללא יתרון ביתיות והתקדמו עוד צעד מהמקום שבו היו לפני שנתיים. לייבלי בסך הכל רוקי ואפשר לראות את ההתאמה ואת הצמיחה שבדרך. פי ג'יי וושינגטון שנעלם לפרקים עדיין שחקן רוטציה טוב מאוד וג'וש גרין שווה דקות האסל. ובכל זאת, הסגל הזה לא יספיק בעונה הבאה אם דאלאס רוצה לשחזר את ההופעה בגמר והיא רוצה יותר. חוץ מג'ונס ג'וניור כולם תחת חוזה וכאן נכנס ניקו האריסון לתמונה. הארדווי ג'וניור ומקסי קליבה יעלו למשפחת אדלסון 28 מיליון דולר בעונה הבאה, המאבריקס יכולים להשתפר ממש אם ההנהלה תצליח לעשות על שניהם טרייד שיביא שחקן ששומר וקולע ברמה עקבית, מישהו כמו ברוס בראון נגיד או דני אבדיה כמובן אבל שלא תתבלבלו, וושינגטון לא הולכת להעביר אותו לשום מקום.
תגובות